אחד מהדברים הראשונים שידעתי על עצמי עוד לפני שידעתי לקרוא זה שאני רוצה להגיד לאנשים אחרים מה לעשות כשאני יהיה גדול, ויפה שעה אחת קודם. בגן תמיד הובלתי את החברים לכבוש איזה ספינה (בדמות ארגז חול) או לשבת לשולחן ולעשות יצירה (גם כאן זה בטח היה משהו עם חול). זה לא שינה לי מה אנחנו עושים ולאן אנחנו הולכים, כל עוד אני קבעתי את סדר היום ואני זה שאמרתי לכולם: "אחרי!".
שלא יובן לא נכון, לא הייתי דיקטטור. לחברים הייתה הזכות להביע דעה, להתנגד ואפילו לעשות שביתות. מידי פעם גם הסכמתי איתם ושיניתי את היעד או שהצלחתי לשכנע אותם בצדקת טענותיי (במגלשות יש בנות אז בואו נלך לארגז החול), אבל המילה האחרונה תמיד הייתה שלי. בחן, בטעם, בחיוך, אבל שלי.
כשבגרתי והבנתי שהחיים לא תמיד זורמים למקום שבו אני חופר את התעלה, זה הדהים אותי אבל גם קצת הקל עלי. יכולתי להתיר את המושכות ולשחק את משחק השקט ביום, כדי לחזור ולשבת על הכס בלילה. אחרי שיצאתי לקצונה (שזה לא ממש הפתיע אף אחד) והשתחררתי מהצבא החלטתי שאני רוצה ללמוד משהו שקשור לניהול, אולי לימודים לתואר ראשון במנהל עסקים, אולי משהו עם הנדסה, לא היה לי ברור מה, העיקר שזה לנהל.
בסופו של דבר החלטתי על הנדסת תעשייה וניהול, כי יש בי גם משהו פרקטי ולא רק חולה שליטה, והתחלתי לעבוד בתפקיד הבורג הכי קטן במערכת ששואף להפוך לפטיש. זאת הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. כמצופה מבורג קטן עבדתי מבוקר ועד ליל, שמרתי את דעותיי לעצמי, הקפדתי להגיד למנהל שלי רק את המילה 'כן' ולא זזתי סנטימטר מהקובייה שניתנה לי ביום הראשון.
אחרי שנה וחצי המנהל שלי, שלמדתי לחבב אותו למרות שהייתי כפוף לו, הזמין אותי לשיחה. נכנסתי למשרד בדפיקת דלת, הוא הציע לי לשבת ואני הנהנתי בשתיקה. "שמתי עליך עין" הוא אמר בלי ללכת סחור סחור. "אתה בחור מוכשר, יודע את העבודה, יודע את התפקיד אבל יודע הרבה יותר ממה שאתה מגלה. מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" הוא סיים את דבריו בשאלה ובקריצה.
הבנתי שזאת ההזדמנות שלי וזינקתי עליה בשתי טלפיים: "אני רוצה לנהל, אני רוצה להחזיק צוות בידיים, להגיד לו מה לעשות, להביא מוצר סופי, להתמודד עם תקלות ובעיות, לריב עם ספקים, לעשות הכול וללכת הביתה מותש מאושר".
"תיארתי לעצמי שזה מה שתגיד", הוא אמר והושיט לי פרוספקט שעליו היה כתוב באותיות של קידוש לבנה: קורס מנהלי עבודה. "אתה מתחיל שבוע הבא, על חשבון החברה וכדאי מאוד שתהיה הכי טוב בכיתה, כי אחרת אתה חוזר לקובייה שלך". שוב קריצה וחיוך ואני יוצא מהמשרד שלו בעננים.
הקורס הספציפי שאליו הוא רשם אותי היה קורס ניהול למנהלי עבודה וראשי צוותים בתעשייה. הוא ארך קצת יותר מארבעה חודשים, ואני סיימתי אותו באושר רב ובהצלחה משגשגת. זה לימד אותי לקח חשוב מאוד, הבנתי שלא די להוביל ושלפעמים צריך גם להיות בסוף התור ולטפס להתחלה לאט לאט ובעבודה קשה.
